 |
תנין פיגוע
פרק 1
עליתי על קו תשע קטן כמו בכל בוקר, בדרך לעבודה. קו תשע קטן זו מונית שירות בגודל מיניבוס, שנוסעת במסלול של קו תשע, האוטובוס. למעשה זו הכלאה בין אוטובוס למונית. יש לך את הטוב בשני העולמות - המסלול הקבוע והמחיר הזול של האוטובוס, הזריזות והגמישות של המונית.
מאז הפיגועים, נסעתי רק בקו תשע קטן לעבודה ובחזרה. גם אם הגיע קו תשע אוטובוס לתחנה לפני קו תשע קטן, הייתי נותן לו לעבור. אוטובוס הוא מטרה קלה מדי למחבל. במיוחד קו תשע, שמלא כמעט תמיד, ושכבר קיבל פיגוע. אני לא יודע אם אני באמת חושב ככה, אבל דוצ'י השביעה אותי.
תמיד חשבתי שקו תשע קטן אף פעם לא יקבל פיגוע. קודם כל, יכולים להיות בו מקסימום עשרה אנשים, אחד-עשר עם הנהג. שנית, יש רק דלת אחת, מקדימה, והנהג פותח וסוגר לכולם ורואה בדיוק מי עולה.
אותו יום עליתי במקום הרגיל. השעה היתה בסביבות תשע בבוקר. היתה שמש בהירה של אמצע החורף, תלויה בשמיים שקופים, ועלים רטובים כיסו את השדרה.
היינו ברחוב דיזנגוף כשזקנה אחת פנתה אלי ואמרה, "תגיד, הוא לא נראה לך חשוד?" העיניים שלה הפנו אותי אל בחור שחרחר. הוא חבש כובע צמר אפור והחזיק תיק של חליפות. אמרתי לה, "אל תגזימי. הוא נראה בסדר."
אבל המשכתי להסתכל עליו. חשבתי, חגורות נפץ זה הקטע שלהם עכשיו. בטח חגורת נפץ זה משהו דק, ששמים מסביבי לגוף. אז יכול להיות שבתוך התיק של החליפה שהוא מחזיק, אין חליפה אלא חגורת נפץ. אמרתי לזקנה, "זה בסדר גמור, אל תדאגי."
הזקנה הסתכלה עלי במבט חמוץ ופנתה לבחור אחר שישב לידה. ישבנו בחלק האחורי, והבחור שהיא חשדה בו ישב מקדימה. הזקנה לחשה משהו לבחור השני, והוא הסתכל לכיוון החשוד ואחרי שנייה עשה לה תנועה של 'לא' עם הראש והעיניים, ותנועת ביטול עם היד. עכשיו הייתי בטוח. סתם פרנואידית. למה כולם כל כך פרנואידים במדינה הזאת? שחרחרים כבר לא יכולים לעלות על אוטובוסים?
מישהו התלונן בקשר ששקט היום כמו בית קברות. ברדיו דיברו על פיגוע שהיה בוואדי ערה. הנוסעים הקשיבו בשקט. אחר כך היה שיר של כוורת, לא זוכר איזה.
בפינת ז'בוטינסקי ירדה הזקנה. לא סמכה על שיקול דעתנו. בדרך החוצה היא העיפה מבט ארוך בשחרחר עם החליפה וכובע הצמר. הוא הביט בה בחזרה. לא חשבתי באותו רגע שהמבט שלו אמר משהו. אם חשבתי שיש משהו במה שהיא עשתה, שליתר ביטחון כדאי גם לי לרדת, ביטלתי את זה מיד. לא היה לי זמן ליתר ביטחון. אולי אם היו לי כמה דקות להרוג הייתי יורד, אבל לא היו לי. למי יש?
הבחור השני אמר לי, "אנשים בלחץ, אה?" היה לו זקנקן בקצה הסנטר ומשקפי שמש גדולים, כסופים. השיער שלו היה בצבע דבש, מוחזק אחורה בהרבה ג'ל. קוּל, בעיני עצמו לפחות. חיוך יפה. גיורא. עכשיו אני יודע. גיורא גואטה, מירושלים. עכשיו אני יודע הרבה דברים. אמרתי לו, "איזה פרנויה. אנשים השתגעו לגמרי." אחרי כמה שניות הוא אמר, "הוא נראה לך בסדר, כן?" הסתכלתי שוב על השחרחר. לא הייתי בטוח. מי יכול להיות בטוח? אמרתי, "כן, אין אתו בעיה."
גיורא ואני הבטנו החוצה, כל אחד מהחלון שלו. חורף, אבל שמש. ראיתי פרסומת לסרט "מפלצות בע"מ", ומשאית קטנה של מחלבות גד. פועל בניין עלה וצעק, "למה לא עצרו לי שני הקודמים?" לפועל היו שתי ילדות. קראתי עליו אחר כך ב-YNET. הוא אמר, "בחיי, אנשים, הזמן שלי יקר." "הזמן של כולנו יקר, נשמה," ענתה לו מישהי.
מה שאני הכי אוהב בקו תשע קטן, זאת העבודה הנכונה שלו עם הזמן. אני בתחום הזמן, אני מבין בזה. למשל, כל ההתעסקות עם כסף ועודף מתבצעת תוך כדי נסיעה, לא כמו באוטובוס, שעומד בתחנה עד שכולם סיימו לשלם. למשל, איך שהם פורטים כסף עם נהגים אחרים שמגיעים ממול: מתאמים בקשר, מכינים את הכסף, פותחים חלון, וכשעוברים זה מול זה עוצרים לשתי שניות ומחליפים. או המיומנות של הנהגים - חותכים מכוניות, עוקפים אוטובוסים (שהם קוראים להם בקשר "ג'מבואים") תוך כדי נסיעה בנתיב הנגדי, גונבים שניות יקרות מרמזורים, עוקפים פקקים, חותכים לרחובות קטנים מחוץ למסלול הרגיל, מאלתרים. אלה פעולות אמיצות, תענוג לצופה מן הצד.
גיורא גואטה נגע לי בכתף. הסתובבתי בבהלה וראיתי שזה רק הוא. עכשיו שמתי לב שיש לו ביד פאלם פיילוט. חשבתי בלב, מה אתה עושה דאווינים, גם לי יש פאלם. זה לא היה לגמרי נכון. הפאלם שלי התקלקל חודשיים לפני זה.
הוא אמר, "תשמע, אם יקרה לי משהו, אני רוצה שתגיד לחברה שלי בירושלים, שולי, אני רוצה שתגיד לה..." הוא חשב, אבל לא הצליח למצוא את הדבר הנכון למסור.
גיחכתי. על מה הוא מדבר? אם קורה לו משהו? גם הוא מתחיל? מילא הזקנה, פרנואידית עוד מהשואה בטח, אבל הוא? אמרתי לו, "אם יקרה משהו, לא נראה לי שדווקא אני אשאר כדי להעביר את המסרים שלך. אל תדאג, לא יקרה כלום."
"אני יודע שלא יקרה כלום", הוא אמר. "אבל אם יקרה... אם אתה רוצה, אני גם יכול למסור משהו למישהו, כאילו, אם אני... אתה יודע."
מיד אמרתי "לא." אחר כך חשבתי, אולי כן הייתי צריך למסור משהו למישהו? אולי יש לי איזו צוואה? אולי אני צריך לחשוב על זה ברצינות ולהשאיר אחת, אמיתית? אי אפשר לדעת. חשבתי שאם הייתי משאיר משהו למישהו, זה חייב להיות לדוצ'י. בכל זאת. למרות הכל.
ואז תפסתי את עצמי. לעזאזל. על מה אני חושב באוטובוס בדרך לעבודה. על הצוואה שלי. לאן הגענו? על הגב של האוטובוס לפנינו היה שומר של המלכה ומתחתיו כתוב "נוסע לחו"ל? קח פלא חו"ל." ברדיו, האיש שנסע מאחורי האוטובוס שהתפוצץ בוואדי ערה אמר לרפי רשף, "אני אופטימי. אופטימי, אופטימי, אופטימי." טלפון צלצל ומישהי ענתה. הוצאתי פנקס - מאז שהפאלם שלי התקלקל חזרתי לימי הביניים - ורשמתי: "לבדוק כמה עולה להשכיר בית בניו-זילנד. לדבר עם דוצ'י".
אמרתי לבחור, "אתה ירושלמי? גם אני, במקור." אבל ראיתי שהוא חושב על דברים אחרים. הפנים שלו היו רציניות. אחר כך חשבתי, לאנשים יש לפעמים תחושה מוקדמת. כמו שמצאנו כל מיני רמזים שדני לם אמר לפני שנהרג, כמו השיר שהוא כתב חודש לפני. כמו שמספרים על חיילים שמתו, שבשיחת הטלפון האחרונה הם נפרדו בצורה מיוחדת, שבימים האחרונים שלהם הם אמרו דברים, הרגישו שמשהו עומד לקרות. מצד שני, כולם אומרים את זה, כל הזמן. אתה פשוט נזכר באלה שבאמת מתים. גם אני נתקלתי ברמזים לכך שאני עומד למות. פעם ראיתי ציפורים עפות בחושך. חשבתי, ציפורים עפות בחושך, מוזר. זה בטח רמז. ובכל זאת, אני עדיין חי. אפילו עכשיו. אפילו אחרי קו תשע קטן, אחרי שער הגיא, אחרי עמק רפאים. אחרי פהמי.
אמרתי לו, "תפסיק לחשוב על זה, אל תהיה דפוק".
הוא חייך. קמתי מהמושב שלי, הרמתי יד לשלום ובלי להגיד כלום ירדתי מהמיניבוס. בדרך למטה לא הבטתי שוב בבחור השחרחר, המחבל. אני חושב שלא הבטתי בו כי באמת לא האמנתי שהוא מחבל, למרות שיש אפשרות שלא הבטתי בו כדי לא להביך אותו.
|
|
