שנת 2066. אחרי שורה של אסונות אקולוגיים מצד אחד, והאצה טכנולוגית המייתרת חלק ניכר מהעבודה האנושית ומבשרת עידן של שפע חומרי מצד שני, מתארגן המזרח התיכון מחדש מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, בדומה לאזורים אחרים בעולם.       גדות הירדן, השטח הכולל את מדינת ישראל, פלסטין, ירדן, וחלקים מלבנון וסוריה הוא מחוז בעל ממשל אוטונומי, הכפוף למועצת האיחוד המזרח-תיכוני. כל חברה וחבר בו זכאים לשכר אוניברסלי, ולדיור ציבורי, בתמורה לשעות המוקדשות לתועלת הציבור.

 עמי אלאלוף עובד בחברת הקבלנות של אביו, שיסודה בדימונה. אביו, בצעירותו, גילה תערובת מלט ייחודית, ה"יַאבְּנִי־אַל־ז'וּבָּא" ("מלט הפלאים"), שמאפשרת הקמה מהירה ויעילה של מבנים. בזכותו, ובזכות העיתוי של תגליתו, ערב ההצטרפות לאיחוד, שגשגה החברה בבעלותו, ושירותיה מבוקשים ברחבי האיחוד. ביום קיץ מהביל במיוחד נקרא עמי לשוב בבהילות לדימונה. אביו נפל למשכב, וכבר רוחשות להן קנוניות ירושה, מצד אמו של עמי, ודודו, אחי אביו, דקל. עמי הולך ומשתכנע שהוא יודע מי האשמים במחלתו של אביו, והוא מתחבט כיצד עליו לנהוג, מה החובה המוטלת עליו כבן, ומה החובה המוטלת עליו כאזרח בתרבות חדשה, שבה השיתופיות וטובת הכלל הם ערכים עליונים.

 הנובלה הַמֶּלֶט, כפי שנרמז בשמה, היא גרסה עדכנית ומסעירה למחזה הלבטים והנקמה הידוע של שייקספיר, וגברון עושה בה שימוש לתהות על טבע האדם: באיזו מידה חברה שמדכאת את תאוות הבצע והרכוש, בהכרח תמנע את ביטוים של תכונות יסוד אנושיות, כגון חמדנות ויצר התחרות? ואם הם באים על ביטוים, האם יש להם תצורה חדשה?

 הַמֶּלֶט היא אחת מארבע הנובלות ב״פוסטקפ״, מיזם הספרות הפוסטקפיטליסטית, שנולד בקבוצת מחקר במכון ון ליר. עלילתה של כל אחת מהנובלות מתרחשת במציאות משותפת, שנהגתה ונבראה על ידי הסופרות והסופרים בקבוצה.